On Pluralism and Prayer - Peri Sinclair - על תפילה ועל פלורליזם / פארי סינקלר

Usually I don’t tell jokes.  I leave that to my two sons, who inherited that skill from their father.  When asked to share a joke at my father-in-law's 60th birthday party, I had to drink three or four glasses of wine first to get past my inhibitions.  This is a weakness I admit to willingly.  However, as I sit here and reflect on the Shabbat experience I just had, two lines which could easily be openings for Jewish jokes come to mind:  “Four rabbis decide to celebrate Shabbat together, one Reform, one Conservative, one Orthodox and one Reconstructionist…” or “what do you get when Orthodox, Reconstructionist, Conservative and Reform rabbis decide to pray together?”  

The Shabbat experience I am referring to is no joke.  I am Educational Director of the Ta-Sh’ma/Melitz Rav Siach program, and we just spent a wonderful, intense, thought-provoking Shabbat together.  So what do you get when two Orthodox, two Reconstructionist, three Reform and five Conservative rabbinical students led by as diverse a staff come together for Shabbat?  To be honest, I think that any group of this mix of students would develop its own unique dynamic, resulting in different paradigms of pluralism and approaches to sharing religious and spiritual space.  This group, however, chose to try to find a way for the majority to pray together.  A path of least resistance?  Perhaps.  Or maybe what this resulted in was a heightened sensitivity to the “other’s” needs and feelings.

In many ways our t’fillot were similar to what I have experienced in numerous religious events under the auspices of the Conservative movement, both in the US and in Israel.  Because of the nature of the “beast” – and I say this lovingly as someone who is proud to affiliate as Conservative - these gatherings are attended by people with a very wide range of religious and halachic sensitivities, ranging from those who would feel comfortable and even enriched by musical instruments enhancing Shabbat services, to those who despite their choice to attend, feel uncomfortable with egalitarianism, don’t count women in the minyan (quorum of ten) and find creative ways to remove themselves when the situation gets too sticky for their liking.  The difference is that in these other events I am describing, “the majority rules”.  The services are conducted in accordance with what is considered today to be mainstream Conservative, and the fringes are ignored; one might even say neglected and negated.

This is not what I experienced during the Rav Siach Shabbaton.  There was an incredible overall feeling of empathy towards those who felt uncomfortable yet chose not to remove themselves from the tzibur (community).  It is important to note that most participants felt uncomfortable at least some of the time.  The compassion that emerged during the reflective sessions we held was overwhelming.  People described how their thoughts during services wandered to how their friends were feeling and how their actions, participation, or even mere presence, was affecting others.  This compassion is something I feel that the Jewish community at large lacks.  How different would the Jewish world look if all of its members, not only those who choose to participate in cross-denominational conversations, thought about the impact their actions and beliefs have on others?  What would the Kotel (Western Wall) look like?  What would Israel look like as a real light unto the nations? I believe that this dynamic is enabled by the relationships created between the participants prior to the Shabbat: therefore our challenge as Jewish educators is to facilitate the creation of relationships between members of different segments of the Jewish community by creating more programs like Rav Siach.  So put your thinking caps on and let’s  get to work!!

Peri is the Educatinal Director of Melitz/Ta Shma's Rav Siach program, an inter-denominational program for Rabbinical students, studying in Israel.  

איני נוהגת לספר בדיחות.  את זה אני משאירה לשני בני, שירשו את התזמון הקומי מאביהם.  בארוע משפחתי בו נתבקשו כל המשתתפים לספר בדיחה, לקראת תורי אני שתיתי שלוש או ארבע כוסות יין על מנת להתגבר על האינהיביציות שלי, שאינן כוללות עמידה מול קהל – בזה, יעידו מכרי, אין לי בעיה בכלל.  היעדר הכשרון הקומי שלי זו חולשה בה אני מודה בריש גליא.  אולם, בעודי מהרהרת בשבתון שארגנתי עבור קבוצה שרב שיח, שני משפטים  עולים במחשבתי, משפטים שבנקל נשמעים כמו סיפתחים של בדיחות קלאסיות:  "ארבעה רבנים מחליטים לבלות יחד בשבת; אחד רפורמי, אחד קונסרבטיבי, אחד אורטודוקסי ואחד ריקונסטרוקציוניסטי..." וכן "מה קורה כאשר רב אורטודוקסי, רב/ה ריקונסטרוקציוניסטי, רב/ה קונסרבטיבי ורב/ה רפורמי  מחליטים להתפלל יחד?"

את חווית השבת המדוברת  ארגנתי כאמור במסגרת תוכנית "רב שיח" במסגרת תא-שמע/מליץ.  השבת היתה נפלאה; רוחנית, אינטנסיבית ומעוררת מחשבה מעמיקה.  ובכן, מה באמת קורה כאשר שני פרחי רבנות אורטודוקסים, שתיים ריקונסטרוקציוניסים, שלושה רפורמים וחמישה קונסרבטיביים, עם צוות מנחים רב גוני מחליטים לעשות יחד שבת?  למען האמת, אני חושבת שכל קבוצה בעלת מרקם עשיר כזה תפתח דינאמיקה ייחודית, שתוביל לפארדיגמות שונות של פלורליזם, וכך גם לאופנים שונים בהם יחלקו את המרחב הרוחני והדתי של השבת.  הקבוצה המסויימת הזו בחרה לחפש את הדרך בה מרבית המשתתפים יוכלו להתפלל יחד.  האם זה חיפוש אחר הפתרון הקל ואולי הנח ביותר?  ייתכן.  או שמא התוצאה היתה רגישות גבוהה מאוד ל"אחר" על צרכיו ותחושותיו.

באופן כללי, אופי התפילות היה דומה מאוד לאופיין של תפילות בעשרות ארועים דתיים בהם השתתפתי שמאורגנו בחסות התנועה הקונסרבטיבית/מסורתית בארץ ומחוצה לה.  בשל אופיה של התנועה הזו על חבריה - ואני מדברת הזו מתוך הערכה עמוקה ומחוייבות רבת שנים לדרכיה – בארועים אותם היא מארגנת נאספים אנשים עם מגוון רחב מאוד של אמונות ואורחות חיים, החל מאלה שמרגישים בנח במרחב דתי בו מאפשרים נגינה בשבת ואף מאמינים שזו תוספת רוחנית חיונית, וכלה במשתתפים אשר חשים שלא בנח במסגרות שוויוניות, לא סופרים נשים למניין ואף מוצאים דרכים יצירתיות מגוונות באמצעותם הם בוחרים להוציא את עצמם מהכלל באופן פיסי  או רגשי כאשר חוסר הנוחות מהסיטואציה הדתית עוברת קו האדום מבחינתם.  ההבדל בין הארועים הללו אותם תארתי בקצרה לבין החוויה עליה אני כותבת כאן היא שבארועים הללו "הרב קובע".  למה אני מתכוונת? - אופי התפילות נקבע על פי מה שנחשב היום כמקובל בתנועה הקונסרבטיבית, ואותם אלה שחיים בשוליים מכאן ומכאן לא מובאים בחשבון.  הרב מתעלמים מקיומם ומזניחים את הצרכים הדתיים והרוחניים שלהם.

מה שהתרחש בשבתון של רב שיח שונה בתכלית.  היתה תחושה כללית של אמפטיה כלפי אלה שחשו שלא בנח אולם בכל זאת בחרו שלא לפרוש מהציבור.  חשוב לציין כי מרבית המשתתפים חשו שלא בנח לפחות בחלק מהשבת.  החמלה (איני יכולה לחשוב על מילה יותר טובה בעברית ל – compassion  - מה זה אומר עלינו?) שעלתה וצפה במהלך השיחות הרפלקטיביות שקיימנו היתה מדהימה.  משתתפים תארו את החוויה הרגשית אותב חוו במהלך התפילה בעוד מחשבותיהם נדדו אל חבריהם - מה אלה מרגישים, כיצד אופן ההשתתפות שלי, ואף הנוכחות שלי משפיעה על ה"אחר".  החמלה הזו נעדרת לחלוטין מהשיח הצבורי בקהילה היהודית  והישראלית בכללותו, אולי זה קשור לכך שאין לנו מילה הולמת...  כמה שונה היה נראה העולם היהודי לו כל חבריו, ולא רק אלה הבוחרים להשתתף במפגשים בין זרמיים, היו חושבים על ההשפעה של אורח חייהם ומערכת אמונותיהם על הזולת.  כיצד היתה נראית רחבת הכותל?  איזה אור לגויים היה יוצא מציון?  אני מאמינה שהדינאמיקה שנוצרה במהלך השבת המסויימת הזו הינה תוצר של היחסים הבין אישיים שנוצרו במהלך המפגשים השבועיים של רב-שיח שקדמו לשבת.  על כן, האתגר שלנו, כאנשי חינוך הנו לאפשר יצירת תוכניות  המטפחות הווצרות של קשים בין אנשים מחלקים שונים של הציבור היהודי, על ידי יזימת יותר מסגרות כמו רב-שיח.  המלאכה רבה ואיננה פשוטה.  על כן עלינו לשנס מתניים ולחפש הזדמנויות חדשות למפגש ולשיח.